בעבר הרחוק, המערכת הפנסיונית לא הייתה קיימת. בחברות חקלאיות אנשים לרוב עבדו כל חייהם. המעטים שהגיעו לגיל זיקנה עבדו כל עוד יכלו, ולאחר מכן טופלו ע”י המשפחה, מצב שהתאפשר כלכלית בשל מיעוט הקשישים וחברתית בשל ערכי המשפחה והכבוד הרב שניתן לקשישים.

אז איך התחילה הפנסיה? הקונספט המודרני של פרישה התחיל בגרמניה בשנת 1889, תחת שלטונו של ביסמארק: “חוק ביטוח הנכות והזקנה” קבע כי אזרחים מעל גיל 70 שאינם עובדים יקבלו קצבה, כאשר הקצבה מומנה ממס על העבודה. כך לראשונה נקבעה זכאות לקבלת קצבה על פי גיל שרירותי, ולאו דווקא על פי יכולת העבודה של הפרט. הגיל נקבע על 70 שכן זוהי הייתה תוחלת החיים באותה תקופה, בניכוי תמותת תינוקות ויולדות. האחריות על החיסכון הייתה על המדינה ולא על האזרח, וכך נוצרה בעצם מערכת ממוסדת של ערבות הדדית בין-דורית. הצעירים העובדים משלמים עכשיו מס נדיב שמיועד עבור הקשישים, וכשהם יהיו קשישים המערכת תדאג להם באמצעות מיסוי הדור הצעיר הבא. עם זאת, הקשישים הזכאים לקצבה היו מעטים יחסית לגודל האוכלוסייה, ולא הרבו לחיות שנים רבות לאחר גיל הפרישה.

במהלך השנים חלה עלייה משמעותית בתוחלת החיים (וכבר לא צריך לנכות תמותת יולדות בחישוב), ולצד זאת גיל הפרישה ירד מאז קו ה-”70” של ביסמארק. בשל כך, מספר רב של אזרחים הגיעו לגיל פרישה כשהם בריאים בגופם ובנפשם. בשל כך חל שינוי תודעתי הדרגתי בתפישת הפנסיה: מקצבה הנועדה רק עבור מי שאינו יכול לעבוד ובכך משולה לקצבת נכות, נעשה מעבר למצב שבו קצבת הפנסיה מאפשרת פנאי בתום שנים ארוכות של עבודה.

המערכת הפנסיונית – משחק סכום אפס?

בינתיים, תוחלת החיים המשיכה לעלות, ובעשורים האחרונים נתווספה לכך תופעה חדשה – הירידה בפיריון הילודה. כשאנשים מתים פחות ומתרבים פחות, התוצאה היא הזדקנות האוכלוסיה: שיעור הקשישים מתוך סך האוכלוסיה הולך וגדל. כשהפרישה מוצמדת לגיל קבוע, התוצאה היא עומס הולך וגובר על מערכת הפנסיה. תשלומי הדור העובד כבר לא מספיקים כדי לממן את התחייבויות הפנסיה ההולכות וגוברות לדור הקשישים.

פירמידת גילאים של אוכלוסיית העולם, 1950 מול 2015. מקור

ללא שינוי כיוון, ההשלכות הנובעות מכך יכולות להוביל למספר תרחישים, בהתאם לאופי המערכת הפנסיונית הנהוגה במדינה:

  • קריסה מערכתית של גופי הפנסיה. החל משנות ה-90 עברה ישראל בהדרגה למערכת פנסיונית שבה האחריות על החיסכון מוטלת על הפרט ולא על המערכת, כאשר גובה הקצבה נקבע לפי סכום החסכון, זאת כדי למנוע את קריסת קרנות הפנסיה שבהכרח היתה מתרחשת בהינתן המצב הקיים.
  • עלייה הולכת וגוברת בנטל על הדור העובד, זאת במידה ומדובר מפנסיה מתקציב המדינה – למשל פנסיה תקציבית, קצבת זקנה, או סבסוד אחר של החיסכון בדמות אג”ח מיועדות או הטבות מס.
  • עלייה בגיל הפרישה. בישראל, יחד עם רוב המדינות בהן גיל הפרישה נקבע בחוק, ישנו לחץ להעלות את גיל הפרישה לצורך הקלת הלחץ על המערכת הפנסיונית. אם גיל הפרישה אינו קבוע בחוק, יהיה לחץ הולך וגובר על העובדים לדחות את פרישתם.
  • ירידה בגובה הקצבאות. ההון שבעבר הספיק לפרישה יאלץ להספיק ליותר שנים, ולכן הפורשים יאלצו לספוג פגיעה בגובה הקצבה המגיעה להם. יפן, בה שיעור הקשישים מהווה אחוז משמעותי מהאוכלוסיה כבר כיום, מהווה דוגמה אקטואלית לכך.

לכאורה, העלאת גיל הפרישה נתפשת כפתרון המתבקש: מצד אחד, לצד העלייה המתמשכת בתוחלת החיים ישנה עלייה מקבילה בתוחלת החיים הבריאה (משך החיים הממוצע ללא נכות ומחלות כרוניות). ניתן ואף הגיוני להצמיד את גיל הפרישה לתוחלת החיים הבריאה במדינה. לצד זאת, אופי העבודה משתנה, וכיום מרבית העבודות הן פיזיות הרבה פחות מאשר בימיה הראשונים של המערכת הפנסיונית.

נשים רגע את בעיית הפרישה בצד, ובואו נדבר על טכנולוגיה. מיכון, אוטומציה ושיפורים טכנולוגים מוזילים את הייצור, משפרים את פיריון העבודה ויוצרים מוצרים ושירותים חדשים שלא היו קיימים או נגישים בעבר. למרות האטה מסויימת בצמיחה במדינות המפותחות בעולם, ניתן לראות שהתמ”ג הריאלי לנפש ממשיך לעלות, זאת לצד צמצום מתמשך בשעות העבודה.

שעות עבודה שנתיות לשכיר במדינות נבחרות, 1970-2010.

היכן אוטופיית הפנאי של קיינס?

שיפורים טכנולוגים מצמצמים את הצורך בעובדים. קצב יצירת המשרות הטכנולוגיות החדשות לא מדביק את קצב היעלמות המשרות הישנות. כבר התייחסתי בעבר להשערות כי יתכן שצמצום הולך וגדל בצורך בעובדים יכול להביא לאי-שוויון קיצוני: התועלת מהשיפורים הטכנולוגים תתרכז אצל מעט בעלי ההון ושכבה דקה של מהנדסים מוכשרים, לצד גידול מתמשך באבטלה להמונים.

צמצום הצורך בעבודה אינו גורם לנו לעבוד פחות בסגנון שבוע העבודה בן ה-15 השעות שניבא הכלכלן ג’ון מיינרד קיינס, אלא בא לידי ביטוי בצמצום מצבת העובדים. זהו צמצום “זוחל”. במקום לפטר, הפירמות פשוט אינן שוכרות עובדים חדשים, מחכות שעובדים ותיקים יפרשו ולעיתים מעודדות אותם לפרוש מרצון. הפירמות מנצלות משברים כלכליים כדי להצדיק פיטורים, אך אינן מגדילות את מצבת העובדים באותה מידה לאחת התייצבות הכלכלה.

האבטלה הנוצרת כתוצאה מכך פוגעת בעיקר בעובדים צעירים שאינם מצליחים להיכנס לשוק העבודה, אך גם בעובדים מבוגרים שאיבדו את עבודתם ואינם מצליחים למצוא משרה חלופית. נוצר מאין “משחק כסאות” כשמספר הכיסאות הולך ומצטצמצם. חוסר הרצון של עובדים מבוגרים לפרוש, כפי שתואר לעיל, מאט את התחלופה ומחמיר את בעיית העובדים הצעירים.

אז איך כל זה קשור?

סיכום קצר של כל מה שהיה לנו עד כה. בהתחלה הצגתי את הבעיה הקיימת שנוצרת כתוצאה מגידול מתמשך בשיעור האוכולוסיה הנתמכת (גמלאים) לעומת קיטון יחסי של שיעור האוכלוסייה העובדת. כלומר – מחסור בעובדים משלמי מסים שיוכלו לממן את מערכת הפנסיה של הדור המבוגר. מצד שני, הראיתי שכתוצאה משיפורים טכנולוגיים ישנו מחסור הולך וגדל במספר המשרות שמציעות שכר סביר שמאפשר קיום בכבוד. דהיינו ישנו עודף היצע של עובדים על מספר משרות מוגבל.

כיצד הדבר יתכן? האם שני התהליכים משלימים או מנטרלים אחד את השני? האם פרישה המונית של עובדים לא תיצור ביקוש מספק לעובדים חדשים, למרות השיפורים הטכנולוגים? האם אלו בתורם יצליחו לתמוך באוכלוסייה המזדקנת? המציאות כמובן מורכבת יותר. אני סבור שהבעיה המרכזית העולה מהסיפור הזה היא כיצד ניתן ליצור מערכת חלוקת משאבים שתאפשר עלייה בת-קיימא באיכות החיים, כאשר צמצום שעות עבודה מהווה נדבך חשוב בכך, לצד שימור של סדר חברתי ומערכת תמריצים כלכלית.

כדי לרתום את הטכנולוגיה לטובת האוכלוסייה המזדקנת, ייתכן שיהיה צורך בהגברת הערבות ההדדית – או במילים אחרות, הגדלת הקצבאות עבור כולם או לפחות עבור אלו שלא חסכו מספיק, שימומן באמצעות הגידול בתפוקה (או באמצעות מיסוי ייעודי על העשירים ביותר). קל לומר זאת, אך קשה לבצע. כבר כיום ממשלות נאנקות תחת נטל חובות שהולכים וגדלים, וניכר שהדבר יהווה אתגר משמעותי עבור ממשלות העתיד.

הפוסטים בבלוג של המכון לרפורמות מבניות נכתבים על-ידי חוקרי המכון, מייצגים את עמדתם האישית ולא את העמדה הרשמית המכון.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *